יספר יוסט

נולד 1974, קופנהגן; חי ויוצר בניו יורק

איש איננו אי, 2002, וידאו, צבע, קול, 4 דקות

באדיבות האמן וגלריה ניקולאי וולנר, קופנהגן

בסרטון הקצר הזה, מתחילת דרכו האמנותית של יספר יוסט, הונחו הכלים האמנותיים אשר יהיו למאפיינים המזוהים עם סרטיו: שימוש בשחקנים מקצועיים, השפעות של דרמה רומנטית ושל מחזמר, רגש בווליום גבוה שבוקע לכאורה כנגד כל הסיכויים, במצבים ובמקומות הפחות צפויים, התפקיד המרכזי שממלאת המוזיקה, וגם נוכחותו של השחקן הדני יוהנס לילור(Lilleøre) , בן דמותו של יוסט, אשר הופעותיו החוזרות ונשנות מצטברות לפרסונה קולנועית. סרטיו נראים כמו מופעים קולנועיים, המונעים על ידי רגש מוחצן, מתח מיני שאינו בהכרח מפורש וגילומי גבריות מנפצי סטריאוטיפים. בגלל אופיים הקולנועי המובהק אי אפשר שלא לשים לב לאופן שבו מוסכמות הוליוודיות הן שעיצבו, לא במעט, את תפיסתנו ביחס לכל אלה: רגש, תשוקה, מיניות ואפיונים מגדריים.

כותרת הסרט לקוחה משירו של המשורר האנגלי ג'ון דאן אשר כתב ב-1623: אישׁ אֵינֶנּוּ אִי / כָּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ / כָּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת / חֵלֶק מֵעִקָּר (תרגום: עופרה עופר אורן). הכותרת נחה על זירת התרחשות שהיא כיכר בקופנהגן. המוזיקה הסנטימנטלית המתנגנת ברקע סוחפת את הגבר הרוקד, את הגבר הצעיר המתבונן בו ומתייפח, את הקהל המועט הנאסף לחזות במתרחש – ואת הצופים בסרטון. מה הסיפור, מתבקש לשאול, כפי שמתבקש לשאול לגבי כל סרטיו של יוסט. יש סיפור, אפילו בעל סממני מלודרמה, לִבּנו גואה, אבל מה הפשר – לא ממש ברור. כל סרטיו הקצרים של יוסט שוברי לב מבלי שהצופה יהיה מוכן לכך. הם נראים כמו סצנות שנגזרו מתוך סרטי קולנוע ארוכים. נדמה שנכנסנו לאולם קולנוע באמצע הסרט, רק למספר דקות. אין לנו מושג מה קרה לפני ומה יקרה אחרי, מה הקשר בין הגיבורים, למה הוא רוקד ולמה השני בוכה. זה לא משנה. במובנים רבים, סרטיו של יוסט מניחים את מיומנות הצופה ואת היכרותו הן עם קולנוע – כדי להשלים את החסר, והן עם וידאו – כדי להשלים עם החסר, כדי להכיל את דחיית הסיפוקים ולהישאר במצב של עלילה לא מפוענחת.

משהו לאהוב, 2005, וידאו, צבע, קול, 9:48 דקות

באדיבות האמן וגלריה ניקולאי וולנר, קופנהגן

הגיבורים של "משהו לאהוב" הם בחור צעיר (המגולם על ידי יוהנס לילור, השחקן הקבוע בסרטיו של יוסט), גבר מבוגר, אישה צעירה וחניון תת-קרקעי, ריק מאדם וריק ממכוניות, שמזכיר תפאורה של סרטי מתח רבים. הגבר המבוגר נוהג במכונית, דמעה קולנועית יחידה מתגלגלת על לחיו. כשהוא רץ אחרי הבחור הצעיר שנעלם בפתח המעלית, הסרט נטען באווירת פילם נואר וברוחות הרפאים של כל התעלומות שצולמו בחניונים ובגרמי מדרגות. מבעד לחלון הזכוכית הוא מציץ בגבר הצעיר המתנשק עם אישה. זוהי נשיקה מהסרטים: ממושכת, מצולמת באיטיות מסביב, מסוג הנשיקות המופיעות בסיומו של סרט ומסמנות את אחד משיאיו. אצל יספר יוסט, ככל שהנשיקה מתארכת ונעטפת מכל הכיוונים על ידי המצלמה, מתברר עד כמה היא סימון של נשיקה, דגימה של נשיקה קולנועית.

הגבר המבוגר המתבונן בזוג המתנשק מציף היסטוריה ארוכה של מבטים גבריים ומציצנות בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, אם כי כאן האישה מוכפלת בזוג, ויותר ממנה זהו הגבר הצעיר שמסתמן כמושא הכמיהה והגעגוע, ואף יותר ממנו זוהי הנשיקה עצמה, או התשוקה עצמה, שמסתמנות כאותו "משהו לאהוב", מושא ההשתוקקות. בהקשר ההומו-ארוטי המרומז בסרטיו של יוסט קשה שלא להיזכר גם ב"מוות בוונציה", סרטו של ויסקונטי מ-1971, על פי הנובלה של תומס מאן. התמונות הבלתי נשכחות של דירק בוגארד המתבונן בנער הפולני יפה התואר בעיניים כלות, ושל הדמעות הנושרות על פניו המאופרים, כמו עצם התרפקות המצלמה על פני מושא האהבה, מרחפים מעל "משהו לאהוב".

יוסט נסמך על מוסכמות קולנועיות אבל במקביל גם מפרק אותן, הן מבחינה צורנית והן מבחינת התוכן: העלילות של סרטיו אינן ליניאריות או קוהרנטיות והגברים בסרטיו שרים, רוקדים או בוכים במלוא העוצמה הרגשית של מלודרמה, מחזמר או אופרה. הם מתמסרים באופן מוחלט לרגש המופעל דרך הכפתורים הסנטימנטליים ביותר, ואגב כך שוברים את האפיונים המגדריים שעוצבו והועצמו, בין השאר, דרך קולנוע המיינסטרים.