תום פניני

נולד 1981, תל אביב־יפו; חי ויוצר בניו יורק

משקולת נייר, 2017

וידאו, צבע, קול, 9:13 דקות, באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל אביב

כישראלי החי בניו יורק, שאחד ממקורות ההשראה שלו הוא קולנוע אמריקאי, תום פניני מתענג על יצירת קלישאות קולנועיות ועל פירוקן. העבודות שלו מביאות בחשבון צופה שסצנות קולנועיות הן חלק בלתי נפרד ממאגר הדימויים המצוי בראשו, צופה שחושב קולנוע בעודו רואה וידאו. סרטיו הקצרים של פניני הם כמו סצנות שנשלפו מסרט: התרחשויות מצולמות בקפידה, סט הבנוי עם תשומת לב עד לאחרון הפרטים, ולא אחת, בדומה לסרטים אילמים, מוזיקה במקום דיאלוג.

הסרט משקולת נייר צולם בשוט אחד במפעל למחזור נייר בברוקלין שבו פועלת מכונה גדולה לגריסת נייר. גבר בחדר עבודתו כותב על מכונת כתיבה בפרץ יצירה המוכר לנו מאין-ספור סצנות קולנועיות, בעוד גשם של ניירות גרוסים נושר מהתקרה וקובר תחתיו את הכותב ואת מכונת הכתיבה. המצלמה הנייחת, מסימני ההיכר של סרטיו של תום פניני, מקבעת את ההתרחשות כצומת שבו נפגשים תיאטרון, כתיבה וקולנוע תחת המטרייה המכילה (ובמקרה זה גם מכלה) של וידאו. השחקן המגלם את הסופר הוא אביו של האמן, אבי פניני, שחקן תיאטרון במקצועו, והסרט כולו מצטייר כאלגוריה על תהליך היצירה ועל רצח אב דרך דרמה בין־דורית שהיא גם דרמה בין־מדיומלית: כל מייצגי העבר נבלעים בתוך סרט וידאו שבו הבן, אמן הווידאו, קובר את אביו, השחקן־המגלם-סופר, תחת שכבות נייר, ואגב כך מציף טווח רחב של אסוציאציות מהאתוס הקולנועי האמריקאי העוסק ביחסי אב־בן. מטר הנייר הגרוס, המורכב ממיליוני מילים שפעם הכילו משמעות, הופך לתפאורה בסרט וידאו: הוא מזין את מחזור החיים של האמנות, כשתחום אחד משמש חומר הגלם של תחום אחר.

בסרט אין דיבור אבל אין-ספור מילים גרוסות ואילמות מציפות את הבמה ואת המסך. אלפי טקסטים כתובים שפעם הכילו משמעות – סיפרו סיפור, הציעו רעיון, תיארו, דיווחו, חקרו, הסבירו, הטיפו, טענו  – מסיימים את קיומם כנייר גרוס.